אבו ג'אמע נ' סניף הנשיאים ב"ש

החלטה

1.המבקש תובע בבימ"ש השלום בב"ש את הבנק המשיב ("הבנק") לתשלום 80,964 ₪ בגין חילוט פקדון מכוח ערבותו של המבקש לחוב שלא שולם.

הבנק פנה בבקשה לפי תקנה 519 לתסד"א לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות התביעה.

ביום 23.12.12 נעתר ביהמ"ש קמא (כב' השופט י. טישלר) לבקשה והחליט בקצרה כדלהלן:

"האיזון שבתקנה 519 מיושם כך שהשימוש בה מודרך לאורה של זכות הגישה לערכאות ולאור הצורך להגן במקרים מסוימים על זכותו של הנתבע שלא יצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו.

בנסיבותיו של עניין זה נראה לי כי האיזון הנכון מצדיק קבלת הבקשה.

התובע יפקיד עד 15 ימים קודם הדיון הראשון סך של 7,000 ₪ להבטחת הוצאותיו של הנתבע".

בפני בקשת התובע לרשות לערער על החלטה זו.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת הבנק – על נספחיהן – החלטתי לדון בבקשה כבערעור – ולקבל הערעור.

2.הלכה היא משכבר כי התניית זכות הגישה לערכאות בהפקדת ערובה תיעשה במשורה רבה – כדי שלא לנעול שערי בתי המשפט בפני תובעים. וכדברים ששבו ונאמרו ברע"א 321/07 גושן נ. אבי גיא (מיום 218/07 – פורסם בנבו).

"אשר לערובה לפי תקנה 519, ככלל זו מוטלת במקרים חריגים כשנראה כי סיכויי ההצלחה קלושים, לשם הבטחת הוצאות הצד שכנגד ומניעת תביעות סרק. הסמכות מופעלת במתינות ובסבירות כדי שלא לנעול את דלתי בית המשפט בפני מי שאין ידו משגת".

ולאחרונה ברע"א 1481/13 גבעון נ. לוי (מיום 3.4.13) שב ופסק כב' השופט י. דנציגר:

"בית משפט זה קבע לא אחת כי ככלל, אין להתנות זכותו של אדם לברר את תביעתו, בהפקדת ערובה כספית וכי בכל מקרה אין לחייב אדם להפקיד ערובה בשל עוניו בלבד... מנגד, ולשם האיזון בין זכות הבקשה לערכאות של התובע לזכות הקניין של הנתבע, נקבע כי כאשר סיכויי התביעה קלושים או כי כשמדובר בתביעת סרק ניתן לחייב התובע בהפקדת ערובה...".

3.בעניין דנן – סתם ביהמ"ש קמא ולא פירש בהחלטתו (המצוטטת לעיל במלואה) על שום מה ולמה סבר כי סיכויי התביעה של התובע דנן (המבקש) קלושים או כי המדובר בתביעת סרק.

ביהמ"ש קמא הסתפק בהנמקה כי "בנסיבותיו של עניין זה נראה לי כי האיזון הנכון מצדיק קבלת הבקשה".

בהעדר הנמקה כלשהי – אין די באמירה זו כדי להביא עניינו של התובע ותביעתו בכלל אותם חריגים ספורים לכלל לפיו לא תותנה הגישה לערכאות בהפקדת ערובה לפי תקנה 519.

זאת ועוד. תנאי נדרש נוסף להחלת תקנה 519 היא בהנחת דעתו של ביהמ"ש כי לא זו בלבד שמדובר בתביעת סרק או שסיכוייה קלושים ביותר – אלא שעל פני הדברים סביר להניח כי לא יהיה באפשרות התובע לשאת בהוצאות התובע אם תדחה תביעתו.

לבקשה שהוגשה לבימ"ש השלום לא צורף כלל תצהיר הבנק לעניין זה, וגם בהחלטה קמא אין לכך כל התייחסות.

4.אשר על כן מוצא אני כי ההחלטה קמא שגויה.

אני מקבל אפוא את הערעור, מבטל את החלטת בימ"ש השלום ומחייב את המשיב (הבנק) בהוצאות המבקש בסכום של 5,000 ₪.